האם יהיו לנו עוד חתני נובל

האם יהיו לנו בעתיד יותר חתני פרס נובל  ׁׁ(מועד ב’)?

 ושוב הייתה לעם ישראל סיבה טובה לגאווה. עוד חוקר ישראלי זכה בפרס נובל וגם הפעם לכימיה. ובדיוק כפי שהיה הדבר לאחר זכייתה של פרופ’ עדה יונת באותו הפרס מלאה התקשורת בדברי קינה על מצב לימודי הכימיה בהווה ומעמדנו המדעי בעתיד.

 בדבריהם אומרים המקוננים שמערכת החינוך הידרדרה בשנים האחרונות ועל כן מערכת שיכולה  הייתה בעבר לטפח ולגדל מדענים בעלי פוטנציאל לזכות בפרס נובל לא תוכל בעתיד להגיע לאותם ההישגים.

 אין לנו אלא להצטרף לתחושות הגאווה, אך אנו רחוקים מלהזדהות אם דברי הקינה. אמנם קיימת אפשרות הולכת וגוברת לכך ששיעור המדענים הישראלים שיזכו בעתיד בפרס נובל ילך ויקטן, אך הסיבה לכך איננה רמתה הנמוכה לכאורה  של מערכת החינוך בישראל היום יחסית לרמתה בעבר, כי אם העובדה שמערכות החינוך בארצות אחרות התקדמו בקצב מהיר גם הן, וקצב ההשקעה שלהן במערכות החינוך היה גבוה במידה ניכרת מקצב ההשקעה הממשלתית והפרטית במערכת החינוך בישראל.

 בבלוג שפרסם לאחרונה אנדריאס שלייכר, האחראי ב-OECD על מבחני פיזה הוא עומד על הגידול העצום בשיעור בעלי ההשכלה הגבוהה. הוא מראה שבשעה שבין הפורשים לגמלאות ב-36 מדינות 39 מיליון הם בעלי השכלה אקדמית, הרי שבקבוצה הנכנסת עכשיו לעולם העבודה מספר זה עומד על 81 מיליון. אולם לא רק מספר בעלי התארים גדל גם הרכבם מבחינה לאומית השתנה. למשל, בשעה שבקרב המבוגרים חלקה של סין עמד על 7%  הרי שבין הצעירים חלקה כבר מגיע ל-18% לעומת 20% של ארה”ב.[1]

פרופ’ קינן  יו”ר ועדת המקצוע בכימיה המייעצת למשרד החינוך, אומר בעיתון הארץ למחרת יום פרסום הידיעה על הזוכה הטרי (6.10.11). אומר “מה שעצוב הוא שהמצוינים מצליחים להגיע להישגים למרות מערכת החינוך, ולא בזכותה.” מדוע כאשר יש כישלונות זה באשמת מערכת החינוך וכאשר יש הישגים זה “למרות מערכת החינוך ולא בזכותה”?

הוא גם ממשיך ואומר: ” שכבת המצוינים יכולה הייתה להיות עבה בהרבה – 30 פרסי נובל ולא עשרה”. על סמך מה הוא אומר זאת? הבה נתבונן בנתונים על הנבחנים בבחינות הבגרות ב-1960- לעומת הנבחנים ב-2008 (לצערנו אין בידינו נתונים על 2010)

 לוח 1: נתוני תלמידים ובחינות בגרות במדעים בשנים 1960, ו-2000

	1960	2008	2008 ללא חרדים ומ. ירושלים)
גודל המחזור באלפים	40	116	96
תלמידים בי”ב	6.5	94	89
זכאים לבגרות	3.2	52	50
% תלמידי יב מהמחזור	16	81	93
% זכאים לבגרות מהמחזור	8	45	52
מספר הנבחנים בכימיה	627	9362	9362
מספר הנבחנים בביולוגיה	800	13021	13021
מספר הנבחנים בפיזיקה	704	11273	11273

כל המתבונן בלוח שלהלן יוכל להצביע על כמה תופעות מרשימות ביותר. בשנות הששים הסיכוי להגיע לכיתה יב’ במגזר היהודי (במגזר הערבי הוא היה כמובן נמוך יותר) עמד על סדרי גודל של 16% בלבד, והסיכוי להצליח בבחינות הבגרות עמד על מחציתו של מספר זה. היום הלימוד בכיתה י”ב במגזר היהודי הוא למעשה אוניברסאלי , ובכלל האוכלוסייה הרלבנטית והניגשת לבחינות הבגרות של משרד החינוך השיעור מגיע ל-93%. כאשר שיעור הזכאים לתעודת בגרות  מתוך קבוצת הגיל הרלבנטית עובר למעשה את 50%.

 פרופ’ קינן גם משווה אותנו למדינות מזרח אסיה ואומר “תראו איפה אנחנו ואיפה הם?” ובאמת איפה אנחנו ואיפה הם? כמה חתני פרס נובל הם הוציאו? כמה פטנטים לנפש מומצאים שם וכמה בארץ? על פי עבודה שנעשתה במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הדרוג של ישראל במספר הפטנטים לנפש מנורמל לגודל הכלכלה היה 10 ב-1963, 14 בשנות 70 הנפלאות, 9 בשנות השמונים ו-2 ב-2009. ללא נירמול המספרים היו 18, 17, ו-8 בהתאמה.

 גם מעמדן של האוניברסיטאות בישראל אינו כה גרוע. שלוש אוניברסיטאות ישראליות (האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב והטכניון) עדיין נמצאות בקבוצת 200 האוניברסיטאות הטובות בעולם. יש פחות מ-20 מדינות בעולם שיש להם 3 אוניברסיטאות ומעלה ברשימה זאת.

 הנקודה המעניינת היא המקום החשוב שתופסות מדינות אסיה ברשימה הכוללת ב-2009 11 אוניברסיטאות יפניות, 6 סיניות, 5 מהונג קונג,4 מדרום קוריאה, 2 מסינגפור והודו, ואחת ממלזיה, טאיון ותאילנד. מערכות החינוך האסיאתיות ממלאות תפקיד ההולך ונהיה חשוב יותר, הן על ידי משלוח רבים מתלמידיהן ללמוד באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במערב והן על ידי טיפוח מוסדות יוקרתיים משלהן. אם בעבר המדענים הישראלים היו צריכים להתחרות בעיקר במדענים בוגרי אוניברסיטאות מערביות ומזרח אירופיות היום  עם הצטרפות מדינות רבות ובעיקר המדינות האסיאתיות לקבוצת המדינות המכשירות מדענים ברמה גבוהה התחרות תהיה הרבה הרבה יותר קשה, וסיכויי המדענים הישראלים יקטנו משמעותית.

 פרופ’ קינן ממשיך ואומר:  “עד שנות ה-70 התפתחנו בצורה יוצאת מהכלל, ומאז יש הידרדרות מאוד קבועה וברורה, והעתיד נראה גרוע.” היכן ההוכחה לכך? במבחני TIMSS ו-PISA? הראינו כבר במקום אחר שה”הידרדרות במיקום” לא נבעה מירידה בציונים כי אם מהצטרפות מדינות חדשות למבחנים. מאז 1985 המועד בו לראשונה המדגם של תלמידי ישראל היה פחות או יותר סביר (אם כי גם אז לא נכללו התלמידים הערבים והחרדים), היינו בתחתית הרשימה, דבר שלא הפריע לכלכלת ישראל להגיע להישגים נכבדים יחסית לכלכלת המדינות שהשתתפו באותו המבחן כפי שאפשר לראות בלוח 2.

לוח 2. דירוג מדינות נבחרות במבחן הישגים בינלאומי ב-1985, וביצועים כלכליים של אותן המדינות בשנים 2005-2009 (ממוין לפי SIMS)[2].

מדינה	דירוג במבחן SIMS 1985 (מדינות נבחרות)	שיעור הגידול בתמ”ג לנפש בין השנים 2005-2009	אחוז הגידול הממוצע בתמ”ג בין השנים 2005-2009
ישראל	12	1.35	4.06
ארה”ב	11	1.09	1.17
צרפת	10	1.2	0.82
שודיה	9	1.06	1
בלגיה	8	1.21	1.12
פינלנד	7	1.19	1.14
קנדה	6	1.13	1.22
הולנד	5	1.22	1.41
אנגליה	4	0.93	0.64
ניו זילנד	3	1.1	1.56
הונגריה	2	1.18	0.64
יפן	1	1.12	-0.02

מקור: נתוני SIMS\   World Bank national accounts data, and OECD National Accounts data file.

אותו פרופ’ קינן התבטא גם אחרי שפרופ’ יונת זכתה בפרס נובל ב-2009  (THE MARKER מיום 9.10.2009) שם הוא אמר  “כיום, כאשר המדעים אינם מקצועות חובה, רק 8% מתלמידי ישראל לומדים כימיה ברמה כל שהיא, לכן הסיכוי לפרס נובל לכימה שונה לחלוטין בהשוואה למצב היפוטתי שבו 30% מתלמידי ישראל היו נחשפים למקצוע…טיפוח מערכת החינוך  הוא אינטרס עליון של כל מדינה מפותחת. זה אכן היה המצב גם בישראל עד אמצע שנות ה-70, תקופת הפריחה של מערכות החינוך במדינה.”

הבה נתבונן כמה עובדות לא נכונות, וחצאי אמיתות אפשר להכניס במשפטים אלה.

1. “רק 8% מתלמידי ישראל לומדים כימיה ברמה כלשהי” – ובכן כל תלמיד במדינת ישראל הגומר את חטיבת הביניים לומד מדעים “ברמה כל שהיא”. זהו חלק מתכנית הלימודים בחינוך הממלכתי וממלכתי דתי בחטיבת הביניים הכוללת בין 15 ל-18 שעות שבועיות בתחומי מדעי הטבע והטכנולוגיה, ועוד כמספר הזה של שעות מתמטיקה. גם תוכניות הלימודים בחינוך היסודי כוללות את תחומי המדעים והטכנולוגיה ברמה המתאימה לגיל זה. אפשר כמובן לטעון שאין זה מספיק, ו/או שהרמה לא טובה, אך אי אפשר לטעון שרק 8% נחשפים לכימיה ברמה כלשהי.
2. ממוצע הניגשים לבחינות הבגרות במקצועות הבחירה המדעיים היה בשנת תשס”ח 16% בביולוגיה (עם ממוצע תלת שנתי של 15%), 13% בפיזיקה , ו 11%- בכימיה (ערכים זהים לממוצעים התלת שנתיים). במהלך השנים תשס”ו – תשס”ח, שיעור התלמידים הניגש לבחינות ברמה גבוהה, מתוך כלל הניגשים לבחינות בגרות במקצועות הבחירה המדעיים היה : בין 87% ל- 85%  בביולוגיה, בין 73% ל- 69% בפיזיקה, ובין 74% ל – 79% בכימיה. גם שיעור העוברים בהצלחה את בחינת הבגרות במקצועות הבחירה המדעיים, מתוך הניגשים אליהן, היה  בשנים תשס”ו – תשס”ח: 99% בביולוגיה, בין 97% ל 98%- בפיזיקה, ו 97%- בכימיה. מבין הניגשים לבחינות הבגרות במקצועות המדעיים ברמה הרגילה בשנת תשס”ח, כשליש מצטיינים בהן ( 29% בביולוגיה, 36% בפיזיקה, ו 28%- בכימיה). לעומת זאת, מבין הניגשים לבחינות ברמה גבוהה, כמחצית מצטיינים בהן ( 49% בביולוגיה, 57% בפיזיקה, ו 58%- בכימיה).
3. אולם מה שיותר חשוב הוא שלפי ההיגיון של המאמר  הסיכוי להצלחה  של המדענים הישראלים להגיע לנובל מותנה במספר הנחשפים ו/או הלומדים כימיה. בואו נראה מה מספר  הנבחנים (כשרובם המכריע גם מצליחים) בכימיה ב-2008 לעומת השנים הקודמות. בשנה שפרופ’ עדה יונת סיימה את התיכון (פחות או יותר), ובהנחה ששיעור הנבחנים במקצועות המדעים והזכאים לתעודת בגרות באותה התקופה היה דומה לזה של 2008,  רק כ-630 תלמידים נבחנו בכימיה וככל הנראה גם רובם עמדו בבחינה. השנה נבחנו בכימיה 9362 תלמידים. האם הסיכוי לזכיה בנובל של המדענים מישראל גדל פי 15? יתירה מזאת על פי מצגת שהוכנה במשרד החינוך שיעור הנבחנים בכימיה ברמה מוגברת נמצא בעליה מאז 2003.

ומה באשר ל”תקופת הזוהר” של שנות השבעים? טענה המושמעת גם על ידי פרופ’ הרשקו (גם הוא חתן פרס נובל) ב”הארץ” מיום 6.10.11 האומר  “ההישג מאתמול הוא תוצאה של מה שקרה לפני 40-30 שנה ופרי של החינוך באותן שנים, שהיה ברמה גבוהה ומגובה בתקציבים ראויים. לצערי, ההשקעות בחינוך וההשכלה הגבוהה ירדו בשנים האחרונות.”  ובכן גם כאן הנתונים שהוכנו במרכז טאוב אינם מאשרים את דבריהם  של שני הפרופסורים המכובדים. כפי שאפשר לראות מהגרף שלהלן שנות השבעים לא היו טובות יותר משנות התשעים והאלפיים מבחינת ההקצאה  של תקציבי הממשלה לחינוך (כאשר את הירידה בשנים האחרונות אפשר לייחס דווקא לעליה המהירה בתמ”ג שלא לוותה בעליה מקבילה בהוצאה לחינוך) .

 האם המסקנה מדברינו היא שהכל שפיר במערכת החינוך? לא ולא. בשלב ראשון  נתמקד בשני קריטריונים מקובלים על מנת לראות האם מערכת החינוך בישראל משתפרת או לא. בכוונה לא התייחסנו להיקף ההוצאה הכספית, אלא רק ל”גדלים פיזיים” דהיינו גודל ממוצע של הכיתה, ומספר שעות לכיתה ולתלמיד. אם מסתכלים על מספר התלמידים לכיתה הרי שאי אפשר להצביע על התקדמות של ממש. אמנם בחינוך היסודי הממוצע ירד מ-26.6 ב-1980 ל-25.6 ב-2009, אך צריך לזכור שבאותה התקופה גדל מאוד החינוך החרדי, שם הכיתות הן קטנות, ועל כן אין לראות בשינוי הזניח הזה משום תוצאה של מדיניות לשיפור. בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה גם כן המצב לא השתנה. אם מתייחסים להקצאת שעות לכיתה (ולאור אי ההשתנות בגודל הכיתה גם לתלמיד) הרי שהמצב שונה בחינוך היסודי שם אפשר להצביע על שיפור,  לעומת חטיבת הביניים שם יש הרעה ניכרת, והחטיבה העליונה שם יש יציבות יחסית. נראה לנו שחשוב להדגיש שהשיפור בחינוך היסודי מקורו בעיקר בגידול משמעותי של החינוך המיוחד מצד אחד, ובכניסה ל”אופק חדש” בשנתיים האחרונות.  בשורה התחתונה איננו רואים שיפור של ממש בתשומות במערכת החינוך – כל זאת כאשר חלו שינויים גדולים בארצות אליהן אנו שואפים להידמות

לוח 2: מספר תלמידים, כיתות, שווה ערך משרות מלאות, ממוצע תלמידים לכיתה, ממוצע שעות שבועיות לכיתה, וממוצע שעות שבועיות לתלמיד 1980-2009 (כולל חינוך מיוחד)

	ממוצע תלמידים לכיתה	ממוצע שעות לכיתה	ממוצע שעות לתלמיד
חינוך יסודי
1980	26.58	39.91	1.50
1990	26.92	37.39	1.39
2000	25.62	47.07	1.84
2009	25.60	49.25	1.92
חטיבות  ביניים
1980	28.44	56.49	1.99
1990	30.57	50.06	1.64
2000	31.17	52.96	1.70
2009	30.17
חטיבות עליונות
1980	26.31	55.14	2.10
1990	28.73	56.73	1.97
2000	26.16	57.52	2.20
2009	26.17

אולם מה שמדאיג אותנו הרבה יותר מההיבט התקציבי – אם כי איננו מזלזלים כלל בחשיבותו – הן מספר תופעות הפוגעות אנושות בתפקוד המערכת.

הפגם הבולט ביותר במערכת החינוך הישראלית הם הפערים הגדולים בתפוקות ובתשומות בין חלקי המערכת השונים. פערים אלה מטילים צל כבד על יכולתה של המערכת לקדם את אותם החלקים הנזקקים לה ביותר.

הנושא השני שפוגע מאד בתפקוד המערכת הוא הגידול המתמשך בשיעור התלמידים שאינם לומדים את מקצועות הליבה. תשומת הלב מופנית לרוב למתמטיקה ואנגלית, אולם לנו נראה שנושא האזרחות, וההיסטוריה לא פחות חשוב.

נושא מרכזי נוסף הוא ההערכה ההולכת ופוחתת להשכלה וידע. תרבות ההישג המיידי,  הזלזול בחשיבות הלמידה לשם לימוד, כל אלה הן תופעות שמסכנות את המשך ההגמוניה הישראלית בתחום המדעים אולי יותר מכל דבר אחר.

ולבסוף התגברות מגמות שנאת הזרים, אתנוצנטריות, וסובלנות לפגיעה בעקרונות הדמוקרטיה הישראלית, מדאיגות אותנו הרבה יותר מדירוג נמוך במבחני פיזה או טימס.

[