על חינוך, מחאה חברתית והמלצות וועדת טרכטנברג.

על חינוך, מחאה חברתית והמלצות וועדת טרכטנברג.

יש מי שכבר מספיד את המחאה החברתית. אולם נראה שההודעה בדבר מות המחאה החברתית עדיין מוקדמת. גם אם הממשלה עוד לא אישרה את דו”ח טרכטנברג, וטרם  שהכנסת החלה לנגוס בו, המחאה החברתית השיגה הישגים נכבדים, הישגים שחשוב עד מאד לשמרם ולפתחם.

נראה שעוד לפני שנוסף שקל אחד למערכת החינוך, המחאה החברתית הולידה שיח ציבורי ער, ולפחות ארבעה מסמכי עמדה הנוגעים לתחום החינוך, כאשר כל אחד מהם מבטא גישה שונה, וראיה שונה של צרכי המערכת והפתרונות הראויים. ( דו”ח ועדת טרכטנברג, דו”ח “צוות המומחים” האלטרנטיבי (דו”ח קשתי), דו”ח מרכז אדוה, דו”ח ראשי הצוותים של מרכז טאוב. )

כאן ברצוננו לדון רק בדו”ח וועדת טרכטנברג. דו”ח וועדת טרכטנברג תיאר נכון את שורשי המחאה: התחזקות מגמות אי השוויון, יוקר מחיה גובר והולך, והתגברות הניכור ממוסדות השלטון אלה. המתנגדים לדו”ח שייכים לשתי קבוצות עיקריות, הקבוצה האחת כוללת את כל מי שאמור להיפגע מההמלצות (משרד הביטחון, החרדים, המתנחלים, המונופוליסטים וכד’) והקבוצה השנייה כוללת אלה המתנגדים למהות, טיב, ותמהיל הפתרונות ביחס לזיהוי מקורות הבעיה.

אין ספק שבתחום החינוך בחרה וועדת טרכטנברג בפתרונות שעיקרם הוזלת עלויות החינוך, והזניחה כמעט לחלוטין את הפתרונות שמטרתם צמצום אי השוויון. הוועדה – בהתאם לתפיסתה הבסיסית, הכוונת הפתרונות לאוכלוסיה צעירה ועובדת, בחרה להמליץ בעיקר על מהלכים המיועדים להוזיל את עלויות החינוך לגילאי 0-9, כאשר ההמלצה המרכזית היא החלת חוק חינוך חובה חינם לגילאי 3-4 באופן מיידי. גם אם יכולות להיות הערכות שונות באשר לעלות ההמלצות של הוועדה אין ספק שמדובר בסדר גודל של בין מיליארד וחצי לשני מיליארד בבסיס התקציב ועוד סכום ניכר לצרכי בינוי והכשרת גננות נוספו. כל זאת בלי להתייחס לעלויות הסבסוד בגילאי 0-2. השקעות בסדר גודל כזה כאשר הן מכוונות לכלל האוכלוסייה (ולמעשה לאוכלוסיות החזקות יותר, כי האוכלוסיות החלשות מבחינה כלכלית כבר נהנות היום מחינוך חינם לגילאי 3-4 וסבסוד במעונות), מטיבות עם שכבות הביניים אך הן רגרסיביות במהותן. הפירוש החד משמעי להמלצות וועדת טרכטנברג – בתחום החינוך לפחות – הוא, שהיא שמה את כל הדגש על הפחתת עלויות (עם קצת תשומת לב לשיפור המשילות בהמלצה להעביר את הטיפול בגיל זה למשרד החינוך, ולהגביר את הפיקוח וההדרכה), תוך התעלמות מוחלטת מהיבט הפערים ואי השוויון.

אולם הבעיה המרכזית של מערכת החינוך איננה יוקר השירותים (במיוחד כאשר מדובר  בגילאי לימוד חובה), היא איננה גם הישגים נמוכים – כפי שמעידים הישגי בוגרי המערכת בתחומי הכלכלה התרבות, והאמנות, היא גם איננה הפרטה – כפי שמעידים המספרים הקטנים עד כדי גיחוך של הלומדים במסגרות פרטיות באמת.

הבעיה המרכזית של המערכת היא הפערים הגדולים בתשומות ובתפוקות בין חלקי המערכת השונים, ובמיוחד בין תלמידים המגיעים משכבות חלשות מבחינה סוציו אקונומית לתלמידים המגיעים משכבות מבוססות. צמצום הפערים – שעל פי דוחות OECD בישראל הם כמעט הגדולים ביותר מבין כל המדינות, הוא גם הדרך המהירה ביותר לשיפור ההישגים הלימודיים, וקידום מיקומה של ישראל ב”אולימפיאדת ההישגים הבינלאומית” הנערכת מדי מספר שנים במסגרת מבחני TIMSS ו-PISA.

 באותם הסכומים שהוועדה מציעה להקצות לסיוע להורים לילדים בגיל 0-9 (והדבר נבדק הן במסגרת וועדת דברת והן בבדיקות אחרות שנערכו על ידי כותב שורות אלה) אפשר היה להנהיג שיטת תקצוב דיפרנציאלי לתלמיד המקצה את התקציב לבתי הספר על פי מספר התלמידים בבית הספר ונתוני הרקע הסוציו אקונומיים של התלמידים . תקצוב כזה הנותן העדפה של מעל  50% לתלמיד מרקע חלש, היה נהוג רק ארבע שנים בחינוך היסודי  בלבד (“תקצוב על פי דו”ח ועדת שושני”), ובוטל על ידי שרת החינוך ממפלגת העבודה. (הביטול היה בנימוק ששיטת התקצוב הדיפרנציאלי לתלמיד אינה מאפשר קיום תוכנית לימודים תקנית בבתי הספר המבוססים – טיעון שהוכח כלא נכון במחקר שנערך לאחרונה בבנק ישראל)

תקצוב בשיטת התקן הדיפרנציאלי לתלמיד, אינו מחייב חקיקה בכנסת, וניתן לבצעו מיידית (דהיינו משנת הלימודים הבאה). הפעלת שיטת תקצוב זאת על  כלל מערכת החינוך ולא רק בחינוך היסודי – תאפשר קידום הישגי האוכלוסיות החלשות, הקטנת מספר התלמידים בכיתות  בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות חלשות ומקיימים כיתות גדולות (תקציב יותר גבוה יאפשר קיום תוכנית לימודים מלאה בכיתה יותר קטנה), צמצום ניכר במספר בתי הספר הקטנים, וכיתות קטנות בבתי ספר המשרתים אוכלוסיות מבוססות ומקיימים כיתות קטנות,  ותרחיב את גבולות האוטונומיה הבית ספרית.

יתירה מזאת, הקטנה או אף ביטול מלא של התקצוב לבתי ספר שאינם מלמדים את מקצועות ליבה, מפלים תלמידים  מכל סוג שהוא בקבלה לבית הספר, ומעסיקים מורי ועובדי קבלן מתוכם, תקדם את מערכת החינוך ומטרות לאומיות נוספות כגון אינטגרציה, הרבה יותר מאשר מתן הטבות תשלום להורים לילדים בגיל 0-9.