מאמר שפורסם בדה- מרקר

האם מערכת החינוך קורסת?[1]

לאחרונה אופנתי מאד להספיד את מערכת החינוך. המקוננים מעלים טענות רבות, חלקן נכונות יותר וחלקן פחות.

טענה אחת, אותה השמיע פרופסור לכימיה מהטכניון היא, ש”רוב התלמידים בישראל כמעט שאינו לומד מדעים”. ובכן, תכנית הלימודים בחינוך העל-יסודי כוללת כ-5-6 שעות שבועיות במדעי הטבע והטכנולוגיה בחטיבות הביניים ו-2-3 שעות שבועיות – בחטיבה העליונה. אפשר כמובן לטעון, שהיקף הלימוד איננו מספיק ו/או שהרמה איננה טובה. גם ייתכן שבחלק מבתי-הספר אין עומדים בכל הדרישות של התכנית, אך לא ניתן לטעון, שרק 8 אחוזים מהתלמידים נחשפים לכימיה ברמה כלשהי, או ש-80 אחוז מהם אינם לומדים פיזיקה או כל מקצוע מדעי אחר.

הטענה השנייה, שהשמיע אותו הפרופסור היא, “שמספר התלמידים הניגש לבחינות בגרות במקצועות המדעים ירד במהלך השנים”. גם בעניין הנתונים מלמדים על מגמה אחרת, כאשר בשנות הששים שיעור הלומדים בכיתה י”ב במגזר היהודי היה 16 אחוז בלבד ושיעור המצליחים בבחינות הבגרות 8 אחוזים בלבד; ולעומת זאת, היום הלימוד בכיתה י”ב במגזר היהודי כמעט אוניברסלי ושיעור הזכאים לבגרות מקבוצת הגיל הרלבנטית מגיע למעשה ל-55 אחוז, וכעבור מספר שנים מסיום הלימודים – אף עולה על 60 אחוז. גם שיעור הנבחנים במקצועות המדעיים במגמת עלייה: בביולוגיה מדובר ב-17 אחוז בשנת 2009 לעומת 11 אחוז ב-1995, בפיזיקה – ב-12 לעומת 9 אחוזים ובכימיה השיעור יציב ברמה של 9 אחוזים ב-1995.

הטענה השלישית, אותה העלה לאחרונה נשיא הטכניון היא, “שעל מנת להצליח בבחינות הבגרות תלמידי ישראל בוחרים במסלולים הקלים”. אך האמת היא, שבין 1995 ו-2009 עלה שיעור הנבחנים במתמטיקה מ-56 ל-64 אחוז ואחוז ה”עוברים”, מ-51 ל-62 אחוז. באנגלית עלה שיעור הנבחנים מ-57 ל-75 אחוז ואחוז העוברים – מ-51 ל-75 אחוז. בפיזיקה עלה שיעור הנבחנים ושיעור העוברים מ-9 ל-12 אחוז, בכימיה שיעור הנבחנים ושיעור העוברים יציב – 9 אחוזים, ובביולוגיה עלה שיעור הנבחנים מ-11 ל-17 אחוז, ושיעור העוברים – מ-11 ל-16 אחוז.

טענה רביעית מתייחסת ל”נטייה לבחור ב”מקצועות אזוטריים” על מנת לקבל תעודת בגרות”. היות ששיעור הנבחנים בהיקף מוגבר במקצועות המדעים כמעט לא השתנה בעשור האחרון, ושיעור הנבחנים ברמה גבוהה במתמטיקה ובאנגלית עלה, הרי הרחבת הלמידה ב”מקצועות האזוטריים” לא הקטינה את הבחירה בלימודי המדעים אלא הוסיפה ופתחה תחומים נוספים בפני כלל התלמידים במערכת.

אפשר כמובן לטעון, שרמת הדרישות בבחינות ירדה, אך היות שאין לכך כל הוכחה מחקרית, והיות שכל הנתונים והעדויות בדבר רמת המבחנים מתייחסים להקלות בארגון הבחינה ובהיקף החומר הנכלל בה ואינם מתייחסים לרמת ההעמקה והמורכבות, הרי קביעה זו בבחינת “דרושה הוכחה”.

באשר לטענות כלפי מספר הסטודנטים במקצועות המדעיים במוסדות להשכלה גבוהה, מסתבר שבין 1999 ל-2008 מספר הסטודנטים לתואר ראשון עלה ב-3.4 אחוזים (בממוצע שנתי), שיעור הסטודנטים במדעי הטבע מתוכם כמעט לא השתנה ובתחומי ההנדסה והאדריכלות הוא אף עלה ב-5.2 אחוזים בממוצע שנתי.

דומה שהמסקנה בדבר קריסתה של מערכת החינוך מוקדמת מדי. יחד עם זאת המציאות מורכבת והתמונה איננה ורודה. מערכת החינוך בישראל פועלת בתנאים סביבתיים קשים, המסיטים אותה הרחק מיעדיה המוצהרים או לפחות מאלה המוגדרים כמטרות החינוך בחוק חינוך ממלכתי.

האם ניתן לחנך לשוויון, למצוינות ולסקרנות אינטלקטואלית בחברה בה הפערים הולכים ומעמיקים? בחברה “המגרשת” מתוכה את ילדי העובדים הזרים שנולדו כאן? בחברה בה מנהיגים רוחניים קוראים “לא להשכיר דירות לערבים” ומנמקים זאת ב”כיצד יראה הדבר בעיני זרים”? בחברה המפקירה את הקשישים ונעדרת חמלה וסולידריות כלפי חלשים? בחברה בה התרבות השולטת היא של “כוכב נולד” ו”בדרך למיליון”?

האם אפשר למשוך להוראה מועמדים מעולים בחברה בה בעלי המקצועות בתחומים החברתיים מושפלים מדי יום והבחירה בהוראה נתפסת כברירת מחדל למי שלא הצליח להתקבל למסלול יותר “יוקרתי”?

למערכת החינוך תפקידים רבים והשפעתה על החברה רבה אולם היא איננה יכולה להיות, ואין זה מתפקידה להוביל את השינוי החברתי – תפקידן של המערכות החברתיות-הפוליטיות.

---

[1] מאת: נחום בלס, חוקר בכיר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. הדעות המובעות במאמר זה הן דעות הכותב ואינן מבטאות את העמדה הרשמית של מרכז טאוב.

 

המאמר פורסם ב-6.1.2011